למקטע השני של השביל אנחנו נפגשים בחניה ליד פסל האריה השואג בתל-חי. את ראשו של האריה אפשר לראות מציץ מעבר לחומה, אבל אנחנו נפגוש אותו במלוא הדרו רק בסוף היום. כמו שעמרי הסביר לנו בכניסה לשמורת נחל שניר, את השביל אנחנו לא עושים לפי כללי ה EFI - Every F***ing Inch. זה אומר שלא תמיד נתחיל בנקודת הסיום של המקטע הקודם, ולא תמיד נתקדם מצפון לדרום. במקטע השני אנחנו כבר מיישמים את זה, כי את המסלול נעשה בכוון ההפוך: מיפתח ועד תל-חי.

לנקודת ההתחלה אנחנו מגיעים באוטובוס שמאורגן ע״י על-השביל וכמו שהובטח לנו יוצא (כמעט) בזמן. בדרך שמוליק מסביר לנו שמקור השם הישוב מרגליות שאנחנו עוברים בסמוך לו הוא לזכר ביתו של חיים קלווריסקי שנקראה מרגלית, ומתה ממלריה. לאחר מותה, הוסיף את השם מרגליות לשמו. את קלווריסקי נפגוש יותר מאוחר במסלול: הוא זה שרכש את אדמות אצבע הגליל שעליהם הוקמו הישובים מטולה, כפר גלעדי וחמארה. גבול לבנון עובר במרחק מטרים ספורים מהכביש כאן, ומאחוריו רואים את הכפרים הלבנוניים.

יורדים מהאוטובוס ומיד יוצאים לדרך. השביל היום ברובו רחב וחלקו הוא בעצם כביש פנימי סלול. די מוקדם בשלב ההליכה נגלה לנו נוף מרהיב של עמק החולה מדרום, וקרית שמונה ואצבע הגליל מצפון. ממול הרי הגולן, ואנחנו מקבלים הסבר על ההרים אביטל ובנטל ואיך להבחין בינהם: אביטל הוא הגבוה בינהם (ולכן הוא האב) ובנטל הוא הנמוך והעגול יותר. בתזמון מופלא, טרקטור מתחיל לחרוש את האדמה שליד צומת גומא שמתחתנו, ואנחנו מרגישים כמו בתמונה על הקיר בשיר שיעור מולדת.

נכנסים לקצב הליכה ובעצירה הבאה אנחנו כבר בתוך יער קרית שמונה. היער הוא יער אורנים נטוע, ולפני מספר שבועות פרצה בו שריפה - כנראה מהצתה. שמוליק מסביר לנו שקק״ל כבר לא שותלת אורנים חדשים, ובמקרה של שרפה משאירים את העצים השרופים בשטח ונותנים ליער להתחדש, ובאמת רואים עדויות לכך בשטח. ממשיכים בדרך, ועוברים מתחת לרכבל שמחבר את קריית שמונה לקיבוץ מנרה, שנמצא על מצוק רמים. כאן המקום לעצירה נוספת שבה נקבל סקירה גאולוגית קצרה על שלושה סוגי סלעים: סלעי יסוד שמהם בנויה ליבת כדור הארץ, ואפשר לראותם בגולן שמולנו בדמות סלעי הבזלת; סלעי משקע שנוצרו כתוצאה מדחיסת החומר בקרקעית הים; וסלעי חול שנראים על המצוק מאחורינו בצבע אדום והם נוצרו כתוצאה ממשקעים שהצטברו בתחתית אגמים. בעבר נעשה כאן נסיון לכרות את החול הזה להפקת ברזל, אך הוא נכשל וציוד הכריה ננטש על ההר.

מכאן והלאה המסלול מתכנס לכוון תל-חי וכך גם התיאורים של שמוליק המדריך. בעצירת הנוף האחרונה אנחנו שומעים על הקרב בתל-חי. הרקע לאירועים היה בחלוקת המזרח התיכון בין הבריטים לצרפתים כחלק מהסכמי סייקס-פיקו. לבריטים היה חשוב לשלוט במפרץ חיפה, ומשם מתחו קו מזרחה. כתוצאה מזה איזור אצבע הגליל עבר לשלטון הצרפתי, ואלו לא ממש שלטו כאן. הקרב התחיל בזה שחבורת ערבים מהאזור בראשות כאמל אל חוסיין נכנסו לחצר תל-חי כי חשבו שמתחבאים שם חיילים צרפתיים. מכאן, וכתוצאה של שורה של תקלות וחוסר תיאום נהרגו שישה ממגני תל-חי ובהם יוסף טרומפלדור. הישוב בישראל שלא רצה להודות בתקלות האלה (החל בשער שבור שלא תוקן, עבור בחוסר אספקת רובים ותחמושת, ועד חוסר תיאום בין המגינים, עד כדי כך שהשמות הפרטיים של שניים מהם: שרף וטוקר לא נודעו אלא רק שנים אחר-כך), הפך את הסיפור למיתוס של גבורה: הוקמה אנדרטת האריה השואג המפוארת; הוכרז יום זיכרון מיוחד בי״א באדר; ודורות של חניכי תנועות הנוער עלו לתל-חי ונשבעו ליד האנדרטה. נכתבה גם תפילה מיוחדת ע״י ברל כצנלסון שחלקים רבים ממנה נשארו כלשונם לתפילת יזכור המודרנית:

יזכּוֹר ישׂראל ויתבּרך בּזרעוֹ ויֶאבל על זיו העלוּמים וחמדת-הגבוּרה וּקדוּשת-הרצוֹן וּמסירוּת-הנפש אשר נספּוּ בּמערכה הכּבדה.

עוד הליכה קצרה ואנחנו עוצרים להפסקת צהרים. עמרי, שמלווה אותנו כל הדרך, כבר מוכן עם הקפה השחור, ולאחר הארוחה אנחנו עושים סבב היכרות. גם כדי להכיר קצת יותר אחד את השני וגם כדי לעזור בשיתוף נסיעות למקטעים הבאים. בקבוצה יש חברים מכל הארץ: תל אביב וחיפה; רעננה, מודיעין, ראש העין ונס ציונה; וגם ממושב תאשור בדרום ושמשית בצפון. כירושלמי לשעבר, חבל לי שהיא לא מיוצגת.

אנחנו כבר קרובים לסוף המקטע, וכאן אנחנו יורדים מהחלק הסלול אל דרך צרה יותר שנקראת שביל הפצועים. בשביל הזה נלקח טרומפלדור הפצוע מחצר תל-חי לכפר גלעדי על שמיכה בגשם שוטף, וכאן פגש אותו ד״ר גרי שלא הספיק לטפל בו, אלא רק לשאול לשלומו ולשמוע את המשפט שגם הוא הפך למיתוס: ״אין דבר, טוב למות בעד ארצנו״. למרות נסיונות של ציניקנים בשנות השמונים לפקפק באמיתות המשפט הזה, נראה שבכל זאת הוא קרוב לאמת: גם לפי עדויות בלתי תלויות של מספר אנשים ששמעו אותו; גם בגלל חיבתו של טרומפלדור לביטוי ״אין דבר״; וגם בגלל מכתבים שכתב ובהם נוסחים דומים, כמו במכתב שכתב לשמואל אחיו (שאותו מקריא שמואל המדריך שלנו):

״אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים. מאמין אני יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותי שלי, בארצי שלי. ולא יאמר לי איש: לך לך נבזה, זר הנך בארץ זאת. ואם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותי וזכויותי. ואם אפול בקרב - מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל.״

את סופו של המשפט נמצא גם חרוט על פסל האריה השואג, שהוא בעצם אבן המצבה לטרומפלדור וחבריו וחברותיו לנשק שקבורים שם בקבר אחים. כאן אנחנו מסיימים את המקטע בתמונה הקבוצתית.

אני רוצה לסיים בסיפור אישי: סבתי שרה מרגובסקי זיכרונה לברכה נולדה במטולה, בת לדור המייסדים של המושבה. שני הוריה נפטרו, ודודה הגיע לעזור במשק. בשניים במרץ 1920 בהיותה בת 14, ראה הדוד את העשן המיתמר מעל חצר תל-חי שנשרפה ע״י אנשי כפר גלעדי אחרי שננטשה. הדוד העיר את המשפחה בקריאות ״חמארה בוערת, חמארה בוערת!״. הוא נשאר להגן על מטולה ושלח את סבתי עם שני אחיה הקטנים לצידון, לשם נמלטו שאר תושבי מטולה. לחלק מהתושבים היו עגלות וסוסים, אבל הם סרבו לעזור לשלושת הילדים הקטנים, והם המשיכו ברגל עד שהגיעו לבית כנסת בצידון. משם עברו לצור ומשם לעכו, שם סוף סוף זכו לישון במיטה.

אני לא יודע אם סבתי הכירה את טרומפלדור או שמעה עליו בחייו, אבל אין לי ספק שרוח החלוציות מצד אחד, וגישת ה״אין דבר״ מהצד השני, תמיד היו לנגד עניה: בין אם זה בצורך לעבוד בכל עבודה שהיא (חלוציות יותר כמו סלילת כבישים, וחלוציות פחות כמו ניקוי בתים), ובין אם זה בהתגברות על קשיים רבים תמיד בחיוך ובאופטימיות. גידלה שני ילדים, וזכתה לנכדים ונינים בימי חייה. נפטרה בשיבה טובה בגיל 93, צלולה ועצמאית עד יומה האחרון.

הקטע במספרים