בקטע השלישי של השביל מקבל את פנינו צוות חדש. אבי שהוא גם הבעלים והמנהל של על-השביל הוא ה״שמוליק״ (מדריך) להיום, ודריה היא ה״עמרי״ (אחראית לוגיסטיקה).

אנחנו מתחילים מעט מחוץ לשביל באזור שנקרא נקיקי יפתח, ליד קיבוץ יפתח. זהו אזור קטן יחסית, אבל משופע בסלעי גיר שהמים חצבו לתצורה מיוחדת. את פני הראשונים מהקבוצה מקבלים שלושה שפני סלע. אחר-כך השפנים יברחו כאשר שאר הקבוצה תצטרף.

את תצורת הסלעים הזאת נפגוש בהמשך היום בנחל קֶדֶש, אבל בנתיים אנחנו ממשיכים בשביל שלוקח אותנו בתוך חורש טבעי עד למקום שבו בקעת החולה מצד אחד והחרמון מהצד השני נגלים במלוא תפארתם. כאן אנחנו מתחברים לסימון שביל ישראל ועוברים ליד חוות משכנות הרועים.

לא רחוק מכאן מתחת לאלון תבור ענק, אבי מספר את הסיפור על חנניה, הבעלים של החווה, ואיך הוא קיבל את החזקה על הקרקע. זה סיפור שמשלב חוצפה ישראלית, חוסר אונים (ישראלי אף הוא), וסוף טוב כי חנניה הוא היום אחד ממלאכי השביל. כאן אנחנו גם מקבלים הסבר על ההבדל בין עמק לבקעה: בקעה נוצרה משבר/בקע כמו השבר הסורי אפריקאי ולכן גם שאר האזורים הנמוכים בשבר הם בעצם בקעה (בקעת הירדן, בקעת החולה, בקעת הכנרת).

אנחנו ממשיכים לכוון נחל קדש. כאן השביל מתרחב ובעקבות הגשמים האחרונים מתחיל להראות צמיחה ירוקה רעננה. גם סתוונית צומחות ממש על השביל, ואנחנו משתדלים לא לרמוס אותן. לצד השביל כבר פורחות רקפות.

הנוף שוב נפתח ואבי מספר לנו ספק סיפור אמיתי ספק אגדה על נסים בכור אלחדיף, המוכתר של יסוד המעלה שפתר סיכסוך בין שני נכבדים בדרך דומה לשלמה המלך. הסיפור ממחיש שפעם אגם החולה היה אגם רציני שניתן היה לשוט בו בסירה, ולא האגמון שאנחנו רואים היום מהתצפית. אנחנו גם שומעים את הסיפור על בן-גוריון שטען לפני ייבוש האגם שהכבול הציוני לא ישרף (ספויילר: הוא נשרף) ועל התוכניות להציף את האגם מחדש על חלק מאדמות כפר גלעדי כי היום תיירות מכניסה הרבה יותר מחקלאות.

ממשיכים בהליכה בשביל הרחב עד שנגלית לנו מצודת כח. עוד נשמע על הקרב שהיה כאן בהמשך, אבל קודם כל אנחנו מקבלים הסבר על נקודת השבירה של הרבה מטיילים בשביל דווקא כאן. למה שבירה? כי מפה המצודה נראית מאוד קרובה (כ-300 מ׳ בקו אווירי) אבל כדי להגיע אליה צריך להשלים את הירידה (והעליה!) של נחל קֶדֶש. ומי שהתחיל את הקטע השני בתל-חי והגיע לכאן בשעות אחר הצהרים המאוחרות, ימצא את עצמו באמצע הנחל כאשר החשיכה כבר יורדת. אבל אנחנו לא התחלנו היום בתל-חי, אלא ביפתח ויכולים להתחיל את הירידה לנחל (אחרי התה המצויין של דריה) בשעה מוקדמת הרבה יותר.

נחל קֶדֶש (ולא קָדֵש שהיא תצורת הסמיכות) נקרא על שם הישוב קֶדֶש שהיה אחד מערי המקלט בקצה נחלת נפתלי. אגן הניקוז של הנחל לא גדול, אבל הגשם בכל זאת יצר בסלעי הגיר חורים וחריצים רבים שגרמו לחלקי סלע ליפול לתוכו. הירידה אל הנחל לא קלה, אבל בעזרת יתדות וסיוע הדדי אנחנו משלימים את הירידה באחד היובלים שלו והעליה ביובל השני. ללא ספק, ההליכה בנחל היא החלק היפה ביותר במקטע הזה. בקצה העליה עובר אותנו בחור יהודי מניו יורק שעושה את המסלול מהחרמון לירושלים. עם כל הבית על הגב וגיטרה ביד הוא עובר אותנו בנגינה וממשיך הלאה. כל הכבוד!

מתקרבים למצודת כח, וכאן בשביל הפלמ״ח אנחנו פוגשים בשלטים שמציינים את שמות 22 חברי הפלמ״ח שנפלו באחד הנסיונות לכיבוש המבצר הבריטי לשעבר מידי הערבים ב-1948. אחרי ההליכה בשביל אנחנו מתיישבים לא רחוק מאתר ההנצחה של לוחמי הפלמ״ח ומפקדם דוד צ׳רקסקי, שעליו כתב חיים חפר את השיר דודו. דריה מגישה לנו עוד קפה מהפינג׳אן (טוב, קומקום מהגזיה) ואבי ממשיך בסיפור כיבוש מצודת כח לפני ואחרי נפילת אנשי הפלמ״ח. בסה״כ נפלו עוד 4 לוחמים קודם לקרב הזה ו-2 אחריו ובסה״כ 28 (בגימטריה כח) ומכאן שם המקום וגם שם צומת כח, עם סניף ארומה הידוע.

חוצים את הכביש ומגיעים לנבי יושע. זהו ישוב מוסלמי שיעי נטוש שכולל מתחם קבר שמיוחס ליהושע בן נון. ליד הקבר אלה אטלנטית גדולה שמכוסה במה שנראה כמו פירות מפתים אדומים וגדולים, אבל בעצם הם עפצים שנוצרו ע״י הכנימה עפצית וורטהיים.

עוד דרך לא ארוכה מובילה לסיום הקטע במרפסת תצפית מרהיבה על עמק (סליחה: בקעת) החולה ליד רמות נפתלי. השמש כבר מאחורינו והנוף הרבה יותר ברור לעומת האובך בבוקר. כאן גם נקבל שיעורי בית לקראת המשך המסלול: להיכנס לכושר ע״י עליה וירידה ברגל של 20 קומות, ואחר כך להעלות ל-30 קומות. מזכיר לי את ״אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט מגביר״ של ״מבצע סבתא״.

הקטע במספרים