שני נשרים הופיעו בשמיים בזמן הפסקת התה ביום השני של הקמפוס. הנשרים חגו במעגלים עד שנעלמו מן העין. אולי היו אלה צאצאי הנשרים שלפני חמש שנים שכנעו את שר האוצר דאז כחלון ואת אנשי מערכת הביטחון להכריז על המכתש הקטן כשמורת טבע. ואולי סתם הגיעו בלי קשר, כמונו. נמשכים אל השקט של המדבר.

את הטיול אנחנו מתחילים יום קודם במפגש בדימונה. את הציוד ליומיים מרכזים על מחצלות. אוהלים לחוד, וציוד פרטי לחוד. מכאן יעמיסו עמרי וגיא את הציוד וייצאו להכין לנו את מתחם הלינה המושקע. אנחנו עולים על האוטובוס שמוריד אותנו בתחילת המסלול במצודת תמר. מהמצודה חוצים כביש סואן, ומכאן ועד כמעט סוף המסלול, אנחנו מתנתקים מהציוויליזציה.

אנחנו נמצאים על הגבול בין הנגב למדבר יהודה, ואחרי עליה קצת קשה (אבל בדיעבד, כלום לעומת מה שמצפה לנו בהמשך) נפרסים לפנינו נופי המדבר. הערוץ העמוק שלפנינו הוא נחל צפית. לכולנו הוא מתקשר מיד לאסון שבו נספו תשע נערות ונער ממכינת בני ציון. אנחנו יורדים לערוץ, אבל נמצאים רק בחלק הרחב יותר שלו. החלק הקניוני נסגר בגלל נפילת סלעים ורק לאחרונה נפתח שוב.

ביציאה מערוץ הנחל נפרש לפנינו מישור רחב. השביל מטפס מכאן בעליה מתונה, ומדי פעם מופיעות בין הגבעות הבריכות הרחוקות של דרום ים המלח. רחוק יותר מזרחה מתנשאים הרי אדום בדרום והרי מואב בצפון.

בנקודה הזאת שמוליק המדריך מרכז את כולנו, ומבקש ללכת עם הראש מורכן מכאן ועד ל״הפתעה״. כמובן שכולם מציצים בדרך, ובכל זאת הנקודה בה אנחנו עוצרים מפתיעה במראה שלה: כל המכתש הקטן נפרש מולנו. מצוקים בכל ההיקף, ובמרכז, ארבע מאות מטר עמוק יותר, הקרקעית הצבעונית. רחוק בדרום מזרח מסתתר שער אשמדאי שאליו מועדות פנינו. הדרך אל השער, מורדות מעלה חצרה, משורטטת בקוים לבנים על הגבעות הצבעוניות, כאילו לקוחה מסרטון תלת מימד של אפליקציית Relive.

אנחנו עוצרים כאן להפסקת תה, ושומעים קטע ממכתב שכתב טוביה קושניר לאשתו אביבה כאשר ביקר כאן עם חבריו לפלמ״ח. את טוביה ״פגשנו״ בעונה הראשונה של השביל, שם שמענו על הצמחים שגילה כבוטנאי צעיר, והיום קרואים על שמו. נפגוש אותו גם בעונה הבאה, כאשר נגיע לאזור נתיב הל״ה, שם נפל בקרב.

ע״פ הסיפור, אנשי הפלמ״ח (ולפי גרסה אחרת, שישה חברי ״מחנות העולים״) הם אלה שגילו את המכתש הקטן לראשונה בתחילת שנות הארבעים ואף נתנו לו את השם ״מכתש״ שהפך לשם הבין לאומי לתופעה הגאולוגית היחודית הזאת.

מכאן מתחילה ירידה לא תלולה, אך ארוכה מאוד שתוריד אותנו מרום המכתש לתחתיתו, הפרש גובה של כ-400 מטר. המסלול עובר תחילה על דרך עפר רגילה למדי, אבל בהמשך צבעי הסלעים זולגים לתוך השביל והוא הופך לצהוב ואחר-כך לאדום - באתר הנקרא ״החולות הצבעוניים״. כאן אנחנו עוצרים להסבר על המכתש. שמוליק מצטט את משפט הקסם שכל מורי הדרך אוהבים: ״עמק אירוזיבי ברום אנטיקלינה אסימטרית״. המילים לא ממש אומרות כלום לאף אחד, אבל העיקר שהנוף מהמם, והשקט מהפנט.

הליכה לא ארוכה מביאה אותנו ליציאה מהמכתש דרך שער אשמדאי ומשם לחניון הלילה. כאן כבר מחכים לנו כל האוהלים מוקמים ומסודרים. גם עמרי וגיא עם המרק החם כבר כאן. אוספים את הציוד מהמחצלת המרכזית לאוהלים ומתארגנים ללילה הראשון בשטח.

אין כאן מים זורמים, הרוח מקפיאה והשרותים בטבע, אבל ירח כמעט מלא וגרילנדות שמחוברות בין האוהלים נותנים למאהל מראה קסום שמשכיח את התנאים הלא קלים. עומרי, גיא ושמוליק מכינים את ארוחת הערב בשלוש פויקות גדולות שמוצבות על המדורה. אחרי ארוחת הערב המצויינת, מתכנסים מסביב למדורה לשירה בציבור.

קשה לישון בלילה, אבל זה מבטיח שכולם מתעוררים לזריחה מהממת. מי שלא נרדם, זכה לראות בלילה את הזאב שבא לבקר אותנו. את האוהלים אנחנו מקפלים בעצמנו ואוספים שוב את הציוד להעמסה של הצוות. ארוחת הבוקר כבר מוכנה, ואנחנו גם מכינים כריכים להמשך המסלול.

מתחילים את היום השני בשער אשמדאי. פתח המכתש היה חסום במשך אלפי שנים בסלע ענק. זה גרם לאגדות על אשמדאי ששומר על המכתש לפרוח, ואנחנו שומעים אחת מהן בכניסה למכתש. חברת כימיקלים לישראל פוצצה את הסלע כדי לאפשר הכנסת ציוד כבד לחציבת פוספטים מהמכתש. המחצבות ננטשו בנתיים, והנוף מתחיל בתהליך השיקום. יעל מופיע על הרכס שלפני המכתש והוא מלווה אותנו עד לכניסה.

מהשער ממשיכים לאורך נחל חצרה שמנקז את המכתש. גם כאן סלעים צבעוניים רבים. לפי שמוליק, חלקם ניתקו מהמצוק שלידנו ממש בשנה האחרונה. עוזבים את הנחל ומתחילים בעליה מתונה תחילה, ואחר כך תלולה יותר שנקראת מעלה עלי. המעלה נקראה על שם עלי בן צבי, בנם של יצחק ורחל ינאית בן צבי. גם את עלי פגשנו בעונה השניה, במקטע 13: הוא נפל בקרב ליד בית קשת, שם הסתיים המקטע.

בעצירה האחרונה להיום, אנחנו כבר בגובה שמאפשר לראות שוב את הרי אדום. זו הזדמנות לשמוע שוב את הסיפור על יעקב אבינו שקיבל את השם ישראל (ועל שמו השביל שלנו) בחציית הירדן. גם השיר קטונתי מושמע פעם נוספת, אחרי ששמענו אותו על שפת הירדן בתחילת העונה השניה.

ממשיכים בעליה לא קלה אך קצרה, עד לשולי המכתש. בעליה יש דרגיות שעוזרות בטיפוס, ובסופה שוב נפרס מולנו המכתש כולו. זה הזמן לתמונה קבוצתית נוספת ולהליכה מנהלתית עד לאוטובוס שמחזיר אותנו לדימונה.