קשת נאה קיבלה את פנינו אחרי שעלינו מחניון נחל אורן לרכס אצבע. בדרך כלל חושבים על קשת כמסמלת את סוף הגשם, אבל באותה מידה היא יכולה לבשר על הגשם (והבוץ) שעוד יגיעו. זה מה שקרה הפעם.

את הטיול אנחנו מתחילים בעלייה די תלולה, אבל מסודרת עם מדרגות נוחות. את השביל הזה בנו הבריטים, כנראה כחלק מההכנות להגנת הישוב היהודי למקרה של פלישת הכוחות הגרמנים לא״י. גם מבנה בטון קטן באמצע העלייה השתמר מאותה תקופה. הנאצים, למזלנו, נבלמו בקרב באל-עלמיין והשבילים היוו תשתית לשמורת הכרמל שהוקמה כאן. במבנה אנחנו מצטרפים לשירת שיר המעפילים שכתב לוין קיפניס, בלי קשר לתקופת ההעפלה, אלא בעקבות טיול במדבר יהודה.

בסיום העלייה מגיעים למערת אצבע. המערה היא מערה קרסטית עם כמה חללים גדולים. על התקרה והרצפה רואים נטיפים וזקיפים, חלקם עדיין פעילים. על אחד הקירות יצרו משקעי אבן הגיר וילונות יפים. בדומה לכל המערות בארץ, גם למערה הזאת חוברה אגדה על ענק שהאצבע שלו (ואולי הבוהן) יצרה את המערה.

מסלול השביל היום עובר בשמונה רכסים שונים. אחרי הירידה מרכס אצבע והקשת ה״מבטיחה״, אנחנו מגיעים לרכס הבא שעליו נמצא כפר האומנים עין הוד. הדרך עוברת באזורים שנפגעו בשריפה הגדולה בכרמל, אבל הצמחיה הים תיכונית מתחדשת במהרה. גם עדרי פרות רועים באחו, ובהם גם עגלים צעירים.

בניגוד לרוב הכפרים הערבים שנכבשו ב 48, הכפר עין חוד לא נהרס, והבתים הערבים נשתמרו בחלקם עד היום. תושבי הכפר הערבי הקימו מחדש את עין חוד במרחק כמה ק״מ מבתיהם המקוריים. בעין הוד ניסו ליישב בהתחלה עולים מאלג׳יריה, אבל זה לא צלח, ובתחילת שנות החמישים התיישבה שם קבוצת אומנים ובראשם מרסל ינקו.

בדרך לכפר ובין השבילים מפוזרים פסלים ויצירות אומנות אחרות. גם לוח בטון שהובא מחומת ברלין המפורקת הוצב פה ליד מוזיאון ינקו דאדא. כאן אנחנו גם עוצרים לשתות את התה שהביאה ליפז ולשמוע את הסיפור על משפחת לזרוביץ׳.

משה לזרוביץ׳ היה סגן מנהל הכלא הבריטי שלימים הפך לכלא 6. בשנת 1938, כחלק מהמרד הערבי, השתלטה כנופיה על בית הכלא ושחררה את האסירים הערבים שנכלאו בו. לאחר מכן המשיכה לבית לזרוביץ׳ הסמוך, חטפה את בני המשפחה, כולל שלושה ילדים, וכן את גיסו של משה. בני המשפחה הובלו בפיג׳מות וחלקם יחפים לעין חוד, ושם במשפט שדה, נרצחו שלושת המבוגרים. הילדים עברו מסע תלאות ושוחררו לאחר 4 ימים. החוטפים הכריחו אותם לכתוב מכתב שבו הודו לחוטפיהם על היחס ההגון. גופות המבוגרים: משה, ברוריה, ואחיה אליהו, נמצאו רק לאחר 25 שנה. סיפור כל כך רחוק וכל כך קרוב.

בירידה מעין הוד עוברים דרך מטע עצי זית עתיקים. בסמוך להם, הסדנה וביתו של מלאך השביל הד שמואלי. מכאן יורדים מדרך הרכסים ועוברים דרך מטעי הבננות. על הקרקע בננות מהעונה שעברה שהבשילו באופן טבעי, וטעמם מתוק מאוד.

אחרי הליכה קצרה ממטעי הבננות מגיעים לשמורת נחל המערות. במערה הגדולה שנמצאת כאן נמצאו הוכחות להתיישבות רצופה של בני אדם לאורך חצי מליון שנה. אם נקביל את התקופה הזאת ל-24 שעות, הרי כל תקופת ההסטוריה הכתובה שווה לרבע השעה האחרונה של היממה הזאת. העצירה ליד המערה היא גם ההפוגה האחרונה בין הגשמים היום. שמוליק, בצדק, מוותר על המשך השביל הבוצי, ואנחנו חוזרים לדרך מטעי הבננות, היחסית עבירה, עד לאוטובוס בתחתית יער עופר. גם לתמונה הקבוצתית כבר אין לאף אחד כח.