כילד קטן לא ממש אהבתי את הים. גדלתי בירושלים, ונסיעה לים הייתה ארוכה ומעייפת. בים הזפת נדבקה לרגלים, החול נדבק לידיים, והמים המלוחים צרבו את העיניים ואת האף. השמש האדימה את העור (קרם הגנה לא היה אז) ותמיד חזרתי שרוף ומקולף. זאת תמונה די מייצגת שלי בים.

אבל מאז זה עבר לי, והיום בשביל אנחנו מגיעים סוף-סוף לים. כלומר, כבר עשינו כמה מקטעים על החוף, אבל זה רק מסיבות לוגיסטיות. עכשיו זה המקטע הראשון שבו עוזבים סופית את הכרמל, ומגיעים למים. גם על השביל מציינים את הנקודה הזאת בתמונה קבוצתית על הגשר שחוצה את נחל תנינים.

את המקטע היום אנחנו מתחילים בגני אחוזת הנדיב. זה שטח כמעט אקס טריטוריאלי של המדינה, והוא מוגן בחוק. גולת הכותרת של הביקור היא הגנים המפוארים ואחוזת הקבר של משפחת רוטשילד, אבל לשם אנחנו רק נותנים הצצה דרך השער המרשים. פרט מעניין בשער הוא סמל היוניקורן המופיע מול האריה הקלאסי יותר במגן המשפחה. כנראה שכבר אז יוניקורן זוהה עם עושר.

על זכרון יעקב דילגנו היום, למרות שבשנתיים האחרונות השביל הוסט ועובר שם. על סיפורי זכרון, לעומת זאת, אי אפשר לדלג, ובהפסקת התה שהכין ערן אנחנו שומעים על יוסף לישנסקי ושרה אהרנסון חברי מחתרת ניל״י שנתפסו בזכרון ע״י הצבא התורכי. שרה העדיפה להתאבד, ואילו לישנסקי ברח ומאוחר יותר הוצא להורג בדמשק.

מגני הנדיב ממשיכים בדרך מישורית יחסית עד לנקודה הגבוהה ביותר ברמת הנדיב שבה נמצאת חורבת עקב. זוהי חורבה מימי בית שני, ובה עדויות לחיי יהודים במקום. אחרי תצפית על בריכות מעגן מיכאל, המסגד של ג׳סר א-זרקא, וכמובן חוף הים, אנחנו מתחילים בירידה התלולה שחוצה את חוטם הכרמל עד לנחל תנינים.

באמצע הירידה, אנדרטה ותצפית נוספת, הפעם לכוון בנימינה, ומסילת הברזל החוצה אותה. בהתאם, שמוליק משמיע לנו את השיר הבית ליד המסילה של אהוד מנור. חיפשתי קצת על השיר הזה ומצאתי ראיון עם אהוד מנור בארכיון של התאגיד. בראיון הוא סיפר שבתור ג׳ינג׳י הוא גם לא אהב ללכת לים, וקינא באחיו הצעיר יהודה (כן, זה מהשיר) שהיה שזוף ולא מנומש.

מהתצפית היפה יורדים לכוון מחצבת בנימינה הנטושה, וחוצים את המסילה מתחת לגשר בדשדוש במי נחל תנינים. צחי וברי עוזרים לנו בטיפוס לגדה השניה לצלילי ימי בנימינה. אחרי החצייה עוברים בשדות שעורה שנקצרו לא מזמן, וריח הדגן הקצוץ ממלא את הריאות.

אחרי הפסקת קפה בבית חנניה אנחנו פוגשים את אמת המים שנבנתה בימי הרומאים. האמה נבנתה כסוג של ״עבודות במאהל״ של חיילי הליגיון, אבל היא שרדה באופן מעורר התפעלות עד ימנו. לאורך האמה שלטים המפארים את הקיסרים השליטים שלכבודם נבנו השלבים השונים באמה.

החלק האחרון במקטע לפני ההגעה לחוף עובר בג׳סר א-זרקא. זהו כפר ערבי שתושביו הם חוטבי העצים ושואבי המים המודרניים של המדינה. בתרגום לימנו, אלו עובדות הנקיון בבית החולים, עובדי בניין, ונהגי אוטובוסים. גם נהג האוטובוס שמקפיץ אותנו בסיום הטיולים הוא תושב ג׳סר. בקצה הכפר, סמוך לים מוקמת שכונה חדשה עם השם הניטרלי ״טורקיז״ שמנסה למשוך למקום רוכשים יהודים. הכפר סובל מאלימות בין חמולות: בכביש הראשי אנחנו עוברים ליד מכונית שרופה לגמרי. אולי בגלל תקלה, ואולי ״רמז״ לבעל המכונית. יום אחרי הביקור שלנו דווח על יריות מג׳סר שהגיעו לחצר בית בבית חנניה ובנס לא פגעו באף אחד.

ואז הים. תחילה מציץ מתחת לגשר ולאט, לאט נפתח ומתגלה. ממשיכים דרומה, ובכל מפרצון הים מקבל אופי אחר: נמל דייגים קטן; חוף הרחצה של ג׳סר ובו ילדים שמנופפים לנו לשלום; חוף סלעי מכוסה ירוקת; חוף חלק ובו בני נוער חרדים בחופשה; ובסיום חוף הקשתות המפורסם. חלק מחברי הקבוצה מוריד נעליים ומדשדש במים הרדודים, ורק אלי לוחש בראש בן החמש שהייתי: ״אל תוריד נעליים. אחר כך תתמלא בחול וזה לא ירד גם אם תשטוף טוב טוב את הרגליים״.