״שמלה אפורה, חגורה אדומה וסנדלים אדומים״ כך תיאר העיתונאי אמיל פוירשטיין את לורנה וינגייט, אלמנתו של אורד וינגייט לאחר שפגש אותה בבית מלון בתל אביב בסוף חודש מאי של שנת 1948. הסיבה לכתבה בעיתון ידיעות הייתה ארוע שהתרחש כמה שבועות לפני כן, לא רחוק מהמקום שבו אנחנו מתחילים את הקטע הרביעי שלנו בשביל. הליידי וינגייט, כפי שכינה אותה העיתונאי, רצתה להעביר את התנ״ך שהיה של בעלה למגיני רמות נפתלי כדי לעודד את רוחם. מספר התנ״ך הוא שאב את ההשראה להקים את פלוגות הלילה המיוחדות שחלק מהמגינים היו חברים בהן. את התנ״ך היא לא הצליחה להעביר למגינים, אבל כנראה שפתק בכתב ידה כן הגיע אליהם, ועותק שלו עובר עכשיו בינינו המטיילים. היה לה כתב יד יפה וברור, אבל אני רק חושב על המגינים המסכנים שרואים את המטוס חג מעליהם, רצים לפתוח את החבילה ומוצאים בה את הפתק במקום תחמושת וחומרי חבישה לפצועים, או לפחות גרביים להחלפה וקופסת סיגריות.

שמוליק המדריך ממשיך לצטט את הכתבה של פוירשטיין ואחר כך את תיארו של לוי אברהמי המכונה ״אביגדור״, שכנראה היה קרוב יותר אל הארועים בצפון. שניהם מפליגים בתאורי יופיה החיצוני והפנימי של הליידי, וכאן הנשים בקבוצה כבר מתחילות לגחך (״כן בטח, יופי פנימי עניין אותם״) ואילו הגברים מפנטזים על התאורים שהכתבים השמיטו או אולי צונזרו ע״י עורכי העיתון. התנ״ך הגיע בסופו של דבר לנשות המגינים שהועברו ליסוד המעלה לפני תחילת הקרבות ומשם (יחד עם הפתק המקורי) למוזיאון בית שטורמן בעין חרוד.

היום רק התחיל, ואנחנו צועדים על שביל שהוא על הגבול בין ״מהודק היטב״ ל״קצת בוצי״. מצידו האחד של השביל שדות פתוחים בהם רועים עדרי בקר. לצד חלק מהפרות מסתובבים עגלים קטנים שמדי פעם ניגשים לינוק או סתם לחפש הגנה מקבוצות המטיילים שעל השביל. לעגלים יש כתמים שגורמים להם להיראות ״קופי״ של האמא. באחד השדות החקלאי עלה על פטנט: את הטנדר שגורר את עגלת החציר הוא שם על קרוז קונטרול במהירות נמוכה, ובנתיים הוא הולך עם קלשון מאחורי העגלה ומפזר לפרות חציר טרי. הטנדר גם יודע לקחת את הסיבוב בקצה השדה כדי לא להתנגש בגדר. ממש רכב אוטונומי.

אנחנו מטפסים לקראת שיאו (לפחות מבחינת הגובה) של הקטע: קרן נפתלי. בדרך עוברים ליד כרמים וליד אחד מהם יש שלט גדול ״יקבי הגולן״. אם בצרפת שמפניה שלא יוצרה במחוז שמפיין היא סתם יין מבעבע, במדינת ישראל גם אזור מזרח הגליל העליון יכול להיחשב רמת הגולן. מקרן נפתלי תצפית יפה (ומבחינתו אחרונה) לכיוון עמק החולה, כי מכאן אנחנו מפסיקים את ההליכה דרומה ופונים מערבה ופנימה לגליל העליון. שמוליק הסביר לנו בתחילת היום שאנחנו במרחק שלושה ימי הליכה (לא רצופים!) מהר מירון, ומכאן כבר אפשר להאמין לזה.

יורדים מקרן נפתלי וחוצים את בקעת יחמור. עליה קצרה מכאן מגלה לנו את נחל דישון שאליו נרד עוד מעט. כדי להיפרד מנוף עמק החולה, אנחנו שומעים את השיר העגורים שכתב דן אלמגור בהשראת השיר ״אל הציפור״ של ביאליק. שמוליק מנסה להקריא לנו את שלום רב שובך בהגיה האשכנזית, אבל מהר מאוד נשבר ועובר להגיה הישראלית. בשמיים מופיע נשר, שאמנם לא בא מארצות החום אבל תמיד טוב לראות ציפור מרשימה כזאת בטבע. על רקע בקעת יחמור, אנחנו שומעים את הסיפור על הברחת היחמורים מאירן כמה ימים לפני נפילת משטרו של השאה. מסתבר שאחיו של השאה חשק בקרני יעל גדול שיקשטו את ביתו. הוא הורשה לצוד יעל זקן, ובתמורה ישראל ביקשה זוג יחמורים שכבר נכחדו מישראל אבל נותרו במספרים קטנים מאוד בטבע באירן ובגן החיות הפרטי של השאה. היחמורים התרבו בארץ בתחילה בחי-בר בכרמל ועכשיו מוחזרים לטבע בהדרגה.

מכאן יורדים בירידה תלולה לערוץ נחל דישון, ותוך פחות מחצי שעה הליכה הנוף הופך לנוף ״קלאסי״ של הגליל העליון: הרים גבוהים יותר שעליהם צומח חורש טבעי, ערוץ נחל רחב, ובעיקר ירידה של 3-4 מעלות - כנראה בגלל הצל של ההרים והצמיחה הצפופה. אחרי עצירה לצהרים ולתמונה הקבוצתית המסורתית, שכבר לאף אחד אין כח אז עושים אותה בישיבה, ממשיכים לאורך הערוץ של נחל דישון. לקראת סוף המסלול מצפה לנו חלקה גדולה ובה פורחים עשרות נרקיסים. כבר סוף העונה עבורם, אבל הריח עדיין חזק והמראה תמיד יפה.

הקטע במספרים