כל קטע של שביל ישראל משלב טבע, מורשת קרב (או אם תרצו: הסכסוך היהודי ערבי) ומורשת יהודית. אבל בקטע מספר 6, שכולו סובב סביב הר מירון, כל החלקים האלה מתבטאים בעוצמה גדולה יותר: אם זה הטבע שבו פסגת הר מירון, שהוא הנקודה הגבוהה ביותר בשביל ישראל (1204 מ׳), אם זה הסכסוך שכולל תיאור קרב שבו דווקא חייל דרוזי (סמל סאלח טאפש) הוא החובש הצל״שניק שתיאור הקרב האחרון שלו משחזר מילה במילה את הבלדה לחובש, ואם זה הישוב מירון ומתחמי קברות המקובלים שבו ובסביבתו.

כמו קו פרשת המים שמחלק את טיפות הגשם הרב שיורד כאן: מי למערב לנחל נריה ומשם לנחל כזיב ולים התיכון, ומי למזרח לנחל עמוד ומשם לכינרת, כך גם המסלול שלנו מחולק לשלושת הנושאים המלווים אותנו: העליה למירון שמוקדשת לטבע, הפסגות של הר מירון והר עפאים המוקדשות לתולדות הסכסוך והירידה שמוקדשת למורשת היהודית.

אנחנו מתחילים את המקטע בעליה לא קלה מבית ספר שדה הר מירון (שכבר לא פעיל). הדרך עוברת בשביל מקסים בתוך יער טבעי. בדרך עצי קטלב אדומים ועצי אלון, שפיזרו על השביל עלים יבשים שמקלים על ההליכה בשביל המעט בוצי. אחרי עליה של 120 מ׳ (בגובה!) אנחנו עוצרים ליד חירבת חומימה. כאן יש מעיין יבש ושלט על סלמנדרות, אבל סלמנדרות אין. יש כאן עץ זית עתיק (עץ המשאלות) בן כמה מאות שנים.

ממשיכים בעליה ומגיעים לחלקה של עצי ארז הלבנון. העצים האלה אינם טבעיים (ניטעו כאן בשנות החמישים), אבל מאוד מרשימים. כדי להעצים את החוויה נשארו סביבם משטחים של שאריות שלג מהסופה שהשתוללה כאן לפני שבוע. להשלמת חוויית הלבנון בהמשך הדרך נפגוש גם את איריס הלבנון פורח. הדרך נפתחת מעט, ואנחנו מגיעים לתצפית יפה לכוון מערב. אפשר לראות את ראש הנקרה בצפון, ועם קצת דמיון גם את הים התיכון.

ממשיכים בעליה מתונה יותר עד לשביל הפיסגה המקיף את הר מירון, ומגיעים לתצפית נוספת, הפעם לכוון צפון. כאן מופיע החרמון המושלג, אבל אפשר גם לראות אבני דרך משביל ישראל שעברנו כבר כמו קרן נפתלי, ונחל דישון שמוסתר ע״י צמחיה צפופה אבל התוואי שלו ברור. לקראת סיום ההליכה בשביל הפיסגה אנחנו פוגשים קבוצת נערות דתיות שספק מטיילות באזור, ספק משתתפות במסיבת טראנס, ואולי הן רק במשימה לחלק נרות שבת לנשים בקבוצה שלנו.

בחניון הפסגה אנחנו עוצרים להפסקת תה, וכאן גם נעשה המעבר הראשון בין חלק הטבע לחלקו של מורשת הקרב. אנחנו נמצאים כאן כמה מטרים מתחת ליב״א של חיל האוויר. רביעית מטוסים המריאה מצפון סוריה, חצתה את לבנון לקראת הפגזה של היב״א בשעה 13:55 ביום הכיפורים של שנת 1973. המטוסים טסו מתחת לאזור הכיסוי של המכ״מים שעל ההר, ורק במזל (או בגלל ענן שהסתיר את ההר) לא פגעו בבסיס. אצלי היב״א קשורה לסיפור אחר: כקצין בתפקיד טכני בחיל האוויר נשלחתי בחודש ינואר קר בתחילת שנות ה-90 למשימה של מספר ימים בבסיס. נסעתי ברכב צבאי ישן (רנו 4 או 5) שכבר ראה ימים טובים יותר, ואחרי לילה קפוא על הפסגה פשוט לא הסכים להתניע. קצין הרכב של הבסיס הסתכל על הרכב בבוז, והעיר משהו על חוסר התחזוקה של הרכבים בקריה. אחר כך, עזר לי להתניע את הרכב ולהגיע בשלום למרכז הארץ.

מכאן המסלול הוא בעיקרו במגמת ירידה, והתחנה הבאה היא האנדרטה לזכר סמל סאלח טאפש מהכפר הדרוזי בית ג׳אן. הכפר הזה נמצא במצב של חוסר יכולת להתרחב או לבנות בגלל שמורת הטבע שמקיפה אותו. תושבי הכפר כולם משרתים בכוחות הבטחון, המשטרה והשב״ס. בצר להם, פנו התושבים לשיטה יהודית משהו של הקמת אנדרטאות לחללי הכפר, כאשר לכל אנדרטה אפשר לסלול דרך הגעה, להקים אזור התכנסות ולאט לאט להכשיר את השטח. כמו שיהודי לא יפנה יהודי, כך גם יהודי לא יפנה אנדרטה של חלל צה״ל.

החלק האחרון של השביל מוביל אותנו לישוב מירון. כאן הירידה די תלולה, ובערך באמצע הדרך, אנחנו רואים סלע גבוה, ספק טבעי ספק שהובא למקום ומכונה כסא אליהו. ענת, חברה בקבוצה, התנדבה לספר לנו קצת על אליהו הנביא כפי שהתבטא בתנ״ך ואחר כך בדברי חז״ל. היא מוציאה ספר תנ״ך עם לשוניות קטנות בצבע אדום ומקריאה משם. אני נזכר ביצחק שלו (אביו של מאיר שלו) שאמר פעם שספר תנ״ך לא צריך להיות נקי ויפה. תנ״ך שרואים שחרשו בו את הארץ צריך להיות מלא בסימניות וקיפולים למראי מקום, ועם פרורי לחם וכתמי מזון ומשקה בין הדפים. התנ״ך של ענת נראה עדיין די חדש, אבל אני אשמח לראות אותו עוד 6 שנים כשנסיים את השביל. אני בטוח שיצחק שלו יהיה גאה בו. את הצד הרוחני אנחנו חותמים באמירת קדיש שהוביל בארי לזכר אביו שנפטר לפני כחודשיים. בכל הזמן הזה קבוצה של אברכים הצטלמה ליד ה״כסא״. הם השתמשו בטלפונים כשרים ומצלמות של פעם. הם גם עישנו ודיברו בקול רם (ביידיש) כל הזמן הזה. אני לא בטוח מי כיבד יותר את המקום, אנחנו או הם?

הקטע במספרים