המדריכים שלנו אוהבים לשנוא את מארק טוויין. הוא ביקר בארץ בשנת 1867 וכתב יומן מסע ארוך שבו מספר פרקים המוקדשים לארץ ישראל. מכל הציטוטים, חביב עליהם במיוחד הציטוט הבא:

נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה - המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב.

אבל דווקא לקראת סוף המקטע היום, כאשר הר תבור ניצב מול עיננו, מן הראוי היה לצטט את הפסקה הבאה שאותה כתב על הר התבור (לא מצאתי תרגום שלה, אז היא מובאת כאן בשפת המקור)

Tabor stands solitary and alone, a giant sentinel above the Plain of Esdraelon. It rises some fourteen hundred feet above the surrounding level, a green, wooden cone, symmetrical and full of grace—a prominent landmark, and one that is exceedingly pleasant to eyes surfeited with the repulsive monotony of desert Syria.

בתרגום חופשי: התבור ניצב לבדו, כזקיף ענק השומר על עמק יזרעאל. גובהו כארבע מאות ושלושים מטר מעל סביבתו, קונוס ירוק, סימטרי, ומלא חן—ציון דרך בולט, שהוא תענוג לעיניים שעייפו ממדבריות סוריה המונוטוניות.

בהמשך הפרק מתאר טוויין את הנוף הנשקף מהתבור, כאשר לחלק מהמקומות (כמו גבעת המורה - ״החרמון הקטן״) הוא קורא ממש בשמות שאותם מציין המדריך שלנו שמוליק כאשר אנחנו מתחילים את היום בסיור קצר על הר הקפיצה. מארק טוויין עשה את המסלול שלנו בכוון ההפוך - מדבוריה אל נצרת. הם רכבו על סוסים, כנראה באותה הדרך שבה 120 שנה מאוחר יותר נסע אורי דביר וסימן את שביל ישראל, והיום היא גם חלק משביל הבשורה.

אחרי הר הקפיצה, אנחנו מוקפצים לתחילת המסלול, בפאתי הישוב ״נוף הגליל״. מכאן, ובעצם כמעט לכל אורך הדרך ילווה אותנו הר התבור ברקע. תחילה מכוסה ערפילים, ובהמשך יתבהר ויתגלה במלואו. הדרך יורדת דרך שמורת האירוס הנצרתי - אירוס בעל עלי כותרת לבנים שייחודי לאזור. האירוס יפרח כאן בעוד מספר חודשים, ובינתיים אנחנו נהנים מהנחלים שזורמים יפה בעקבות גשמי הימים האחרונים.

אנחנו מגיעים לתחתית הר דבורה, וממשיכים בעליה די תלולה עד לפסגה. בדרך פריחה יפה של כלניות ורקפות, אבל ניכרים גם סימני השריפה הגדולה שהתחוללה כאן לפני מספר שנים. קק״ל שינתה את המדיניות שלה בעניין שריפות יער: בניגוד לעבר שאז נתנו (ואפילו שילמו) לתושבי האזור לסלק את העצים השרופים, היום משאירים את העצים השרופים במקומם כך שהשאריות ימשיכו לדשן את הקרקע.

בפסגת הר דבורה ניצב קיר לציון 25 שנה לנישואי המלכה אליזבת והנסיך פיליפ. קהילת יהודי בריטניה מימנה את נטיעת היער שבו אנחנו עוצרים להפסקה שאמורה הייתה להיות (לכבוד המלכה כמובן) הפסקת תה, אלא שבגלל הגשמים וסחיפת האדמה נחסמו הכבישים באזור ורכב על השביל לא הצליח להגיע אלינו עם התה החם.

מהר דבורה יורדים בירידה מתונה ליער בית קשת. בקרחות היער רועים עדרי פרות, שבעונה הזאת מלוות בעגלים צעירים. בקרחות האלה גם פריחה יפה של כלניות אדומות ולבנות. בעצירה כאן אנחנו שומעים את סיפור הקרב שהתרחש במקום קצת פני מלחמת השחרור, קרב ממנו שרד רק אחד מבין שמונה לוחמים חברי קיבוץ בית קשת. לפני קטע ההליכה המנהלתי עד לרכבים אנחנו מסיימים בשירת שיר העמק, כאן בביצועו של המלחין דניאל סמבורסקי על הפסנתר בקטע מהסרט לחיים חדשים.

הקטע במספרים