שכבות שכבות - כך נראה חוף הצוק בתל-אביב למתבוננים מרחוק. אלה לא שכבות גיאולוגיות, אלא שכבות אנושיות: בשכבה הראשונה, על המדשאות - חוגי היוגה על המזרנים הצבעוניים, מסודרים בשורות או במעגל. בשכבה השניה, המתעמלים במתקני הכושר הפתוחים - מניפים ומושכים, מסובבים ומדוושים. בשכבה השלישית, על שביל האופניים - הרוכבים הספורטיביים ומי שסתם טס על קורקינט כדי להגיע לחוף תל-ברוך. בשכבה הרביעית, על שביל הטיילת - הולכי הרגל, הרצים, וגם אנחנו - קבוצת יסמין שהגיעה לכאן למקטע 21. בשכבה החמישית - בין חוף הים למים הרדודים, בני נוער מתאמנים לקראת הגיוס - רצים בספרינטים קצרים לתוך המים ובחזרה לחול. בשכבה השישית - במים העמוקים, שוחי החתירה למרחקים ארוכים - כל אחד עם המצוף הצבעוני המחובר אליו, וביחד הם יוצרים כעין חגורת מצופים ענקית שתוחמת את החוף. בשכבה השביעית - שייטי הסאפ שמנצלים את ים הפלטה שקיבלנו בזכות הרוחות המזרחיות. ועמוק בים, בשכבה האחרונה, מפרשית לבנה בודדת שמסמלת את התקווה.

היום אנחנו מתחילים את העונה השלישית של השביל. במגרש החניה שמול המרינה בהרצליה פוגשים את הצוות: את עמרי, ששום דבר לא זז על השביל בלעדיו, ושמרוב געגועים הכין לנו שלטים עם שמות לחבר לתרמיל. ואת שמוליק ורמי, שחשבתי שהם כמו סופרמן וקלארק קנט ואף פעם לא מופיעים יחד, שידריכו אותנו. רמי ידריך את קבוצת סביון מהעונה השניה שהדרימה לרגל המצב. מחכים 10 דקות לצפוניים שהתעכבו בגלל האזעקה בבוקר ויוצאים לדרך.

תחילת הדרך על החול הרטוב שעל החוף. הים שקט והרוחות המזרחיות מצליחות להרגיע אותו. החוף כאן רחב, ולא מסיבות טובות - צפונית לנו נמצא המזח שמקיף את המרינה של הרצליה. המזח עוצר את הזרמים שמגיעים מדרום וגורם לחול שעשה את כל הדרך מהרי אתיופיה לשקוע כאן במקום להמשיך צפונה. לאחר הליכה קצרה על קו המים, השביל עולה על הטיילת הסלולה. חלקה ותיקה וחלקה (בין חוף הצוק הדרומי לחוף תל-ברוך) חדשה לגמרי.

בנקודה הגבוהה ביותר בטיילת - תל רקית בגובה 36 מ׳ - אנחנו עוצרים לתצפית. הרוח המזרחית עוד לא הספיקה להכניס את האובך ואנחנו רואים יפה את קו הרקיע של מרכז תל-אביב. נקודות ציון שפעם היו בולטות למרחוק כמו מגדל הקריה, נבלעות כעת באוסף בנייני המשרדים ובקושי ניתן להבחין בהן.

לאחר הליכה קצרה מגיעים לחוף תל-ברוך. שכונת תל-ברוך הייתה הראשונה שהוקמה מצפון לירקון בשנת 1947 ובתחילה כללה 50 יחידות דיור, ובהן בסה״כ 120 חדרים. החוף רחוק מאוד מהשכונה, אבל בגלל זכות הראשונים נקרא על שמה. כאן עושים עצירה לתה ולהסברים נוספים של עמרי לקראת הקמפוס שצפוי לנו בהמשך העונה. ממשיכים דרומה לאורך טיילת החוף, כאשר משמאלנו אזור שדה דב, שהופך לאיטו לעוד מתחם מגורים ענק. חבל שהעירייה או המדינה לא קונה את המגרשים מהבעלים והופכת את האזור לפארק גדול.

הטיילת מסתיימת באזור נמל תל-אביב ותחנת רדינג. התחנה מורכבת משלוש תחנות שונות (רדינג א׳, ב׳, ו-ד׳), אבל היא לא פעילה כבר מספר שנים. באזור היציאה של מי הצינון גדלה צמחיה די סבוכה, והירידה במפלס המים ניכרת כאשר חוצים את גשר ווקופ ומסתכלים מערבה. ליד התחנה נמצא המגדלור הישן של הנמל שהפך לפאב. בסמוך אליו, עומד תל כודאדי מהמאה השמינית לפני הספירה, ועליו עמוד שיש חדש (יחסית) משנת 1917. לעמוד שני ״אחים״ נוספים שהוצבו לאורך לירקון בגבעת היל וברמת גן ושלושתם מציינים את נקודות הצליחה של הירקון במלחמת העולם הראשונה. את הצליחה הוביל הגנרל אלנבי, ולמעשה ברגע שחצה את הירקון נסללה דרכו של הצבא הבריטי לכבוש את כל ארץ ישראל.

כאן השביל עוזב את הים וממשיך מזרחה לאורך הגדה הצפונית של הירקון. מדי פעם עוברים אותנו שייטים ממועדון החתירה הסמוך. אופנוען שלחץ חזק מידי על הגז מכניס את כולנו לכוננות אזעקה. עוברים את ראש ציפור שבו מתחבר האילון לירקון וממשיכים עד לאתר שבע טחנות. כאן יש זרימה יפה של מים, אבל אחריה מי הנחל כמעט עומדים. סיום המקטע הוא בגשר המכביה. זה הזמן להיזכר באסון שבו חברי המשלחת האוסטרלית נפלו למי הירקון המזוהמים, וארבעה מהם נהרגו.

הקטע במספרים