טלפון ציבורי, רדיו טרנזיסטור, מסוף VT 100, ותקליט של סטיבי וונדר הם החומרים שמרכיבים את הפעם הראשונה שהרווחתי משהו מלדעת לתכנת.

זה היה בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה. אני ועוד תלמיד מהתיכון שלמדתי בו נהגנו לבלות בחדר המחשבים של בניין רוס באוניברסיטה העברית. באותה תקופה שודרה ברדיו תוכנית חידונים שנקראה ״עד 120״. הרעיון היה פשוט: הקריין שואל 10 שאלות, שהתשובה לכל אחת מהן היא מספר. המאזינים צריכים להתקשר לתחנה והראשון שעונה את התשובה הנכונה מקבל תקליט מתנה. אחרי שהצטברו 10 מספרים, מגיע השלב שעניין אותי: צריך היה לקחת את עשרת המספרים ובאמצעות 4 פעולות חשבון בינהם להגיע למספר 120. הראשון שהתקשר לאולפן עם התרגיל הפתור קיבל 10 תקליטים. בדרך כלל, היה די קשה להגיע בדיוק למספר, ולכן ניתן היה לעגל תוצאות של חילוק. על תשובה מעוגלת חילקו פרס קטן יותר (2-4 תקליטים, תלוי במספר הפותרים).

אחרי מספר נסיונות לפתור את החלק המתמטי בעזרת נייר ועפרון, החלטנו לנצל את מחשבי האוניברסיטה לטובת הפרס הנחשק. תכנית מחשב שתעבור על כל האפשרויות הייתה מחוץ לתחום במשאבים שהיו זמינים לנו אז (נדמה לי שזה היה מחשב VAX-11/780, שהריץ גרסת יוניקס של ברקלי), וכנראה גם לא היום – מדובר בכטרליון תרגילים אפשריים – אבל בעזרת יוריסטיקה פשוטה יחסית הצלחנו לכתוב תוכנית שתמצא פתרון בזמן סביר. העניין היותר מורכב בשלב הזה היה החלק הלוגיסטי: להביא רדיו למעבדה, להקשיב לתוכנית, להזין את המספרים ואז לרוץ לטלפון הציבורי בקומה השניה ולהתקשר לאולפן.

בסופו של דבר עליתי לשידור מספר פעמים וצברתי בסה״כ כ-10 תקליטים, בינהם התקליט Hotter then July של סטיבי וונדר.