את המקטע היום אנחנו מתחילים בפאתי הישוב הבדואי אל-פורעה. יש כאן בית ספר אזורי, אבל לא מים זורמים וחשמל. שביל ישראל הרשמי כבר לא עובר כאן בשנים האחרונות בגלל התוכניות לנצל את כל האזור הנקרא מישור בריר לכריית פוספטים. הכריה תפגע כמובן בטבע ובבדואים שגרים כאן. תוכניות הכריה בנתיים הוקפאו (על כך עוד בסיום הפוסט), אבל השביל לא חזר.

לאחר הליכה קצרה מהחניה, אנחנו מגיעים לחורבת עוזה. החורבה שימשה כמצודה בדרך בין שטח יהודה לאדום. נמצאו כאן חרסים המציינים בין השאר את האל האדומי קוס. בכל מקום אחר בארץ, כנראה היו הופכים את האזור לגן לאומי (בדומה לתל ערד), אבל לכאן אף אחד כמעט לא מגיע.

מהמצודה יורדת דרך די תלולה לריכוז של בורות מים. ליד הבור נראת בברור החציבה שעזרה למים להתנקז ולהגיע נקיים וראויים לשתיה. הבאר מתוחזקת גם היום ומשמשת את רועי הצאן הבדואים להשקות את העדרים.

ממשיכים לאורך הרכס, כאשר מתחתנו רואים את נחל קינה שבו הגבים עכשיו מלאים. אל הגב הגדול אנשים יורדים להתרחץ, אבל אנחנו צופים עליו מלמעלה. מדי פעם עובר גמל בודד על הרכס שמולנו. לאורך הדרך נראים עלי חצב רבים. לקראת הסתיו כולם יפרחו, ובנתיים זו הזדמנו לשיר את שירה של נעמי שמר כמו חצב.

עוד ירידה תלולה תיקח אותנו אל ערוץ נחל קינה. כאן הזדמנות טובה לעצירת התה שאותו הביא לנו דוד על הגב.

ממשיכים בנחל, כאשר לקראת סופו מצפה לנו הפתעה: ערוצים ירוקים שמהם נראית נביעה איטית של מים, ובחלקם פורחים צבעונים. מכאן הערוץ נפתח, עד שיתחבר לנחל חמר שבו עץ שיטה גדול.

נחל חמר סימן את הגבול של שטח אדום, וזוהי הזדמנות לשמוע על מצבת מישע שבה תאור הקרבות בין ישראל למואב (הממלכה שהיתה צפונית לאדום בעבר הירדן). המצבה נשמרה בשלמותה ע״י הבדואים על יד הכפר דיבאן שבעבר הירדן, אבל יותר מאוחר נשברה במכוון בעקבות סכסוך של הבדואים עם השלטון העותמני שביקש מהם למכור אותה לארכיאולוגים המערביים. האבן השבורה נמכרה לבסוף לארכיאולוג צרפתי, ושוחזרה במידה חלקית. היום היא מוצגת במוזיאון הלובר.

כשחזרנו מהטיול התפרסמה ידיעה שהממשלה רוצה להפשיר את התוכנית לכריית הפוספטים ממישור בריר. נראה שכמו אז גם היום הבדואים מנסים להילחם בשלטון (הישראלי במקרה הזה) ולאפשר להם לחיות מאדמתם. ואילו השילטון מעדיף את הרווח מהאבנים (הפוספסטים) על-פני שימור הטבע ובריאות התושבים.

הקטע במספרים