במיתולוגיה היוונית מסופר על אודיסאוס מלך איתקה (כן, אותה איתקה מהדרך לאיתקה שאותו הקריא לנו שמוליק במקטע הראשון של השביל) שיצא לקרב בטרויה והשאיר את אשתו, פנלופה, בבית. הקרב נמשך שנים ארוכות, ומצבו של אודיסאוס לא היה ידוע. מחזרים רבים ניסו לנצל את המצב ולבקש את ידה של פנלופה. כדי להתחמק מהם, היא הודיעה שתינשא לאחד מהם אחרי שתשלים לארוג את התכריכים לקבורת אביו של אודיסאוס. את התכריכים היא ארגה ביום אבל פרמה אותם בסתר בלילה וכך משכה את הזמן עד שאודיסאוס חזר מן הקרב.

בהשראת הסיפור הזה נכתב השיר טווי את הצמר, שאותו משמיע לנו שמוליק בביצועה של חוה אלברשטיין. השיר והסיפור מזכירים לי את הדרך שבה אנחנו עושים את השביל: פעם בחודש נוסעים לתחילת המקטע, ואז פורמים את מה שעשינו בנסיעה חזרה הביתה. רוצים להתקדם בשביל ולהגיע לסופו מצד אחד, ומצד שני לא רוצים שהחוויה תיגמר. אני נזכר גם בחבורה של ארבע מטיילים שפגשנו לפני הטיול היום. הם בוגרי השביל ובעונה הזאת עושים את שביל הגולן. החלפנו מבטים ונראה שאנחנו מקנאים בהם שסיימו את השביל, ואילו הם מקנאים בנו שבקושי התחלנו, ואיזה חוויות עוד מחכות לנו.

את השיר אנחנו שומעים בתוך בית עתיק שהשתמר היטב ליד ערוץ נחל עמוד עליון שאותו אנחנו עוברים במקטע של היום. מדי פעם במעבר לאורך הנחל אנחנו רואים את בתי צפת מציצים בין העצים ומעבר לגבעות, וזו הזדמנות להכיר עוד קצת את סודות הקבלה שאותה הפיצו מצפת. מסתבר שחלק משמעותי בקבלה מתייחס לשכינה, ואם עד היום חשבתי שהשכינה היא שם נרדף לאלוהים, עכשיו אני מבין שהשכינה היא בעצם אלוהים האשה (אלוהימה?). לא רק זה, אלא שהתפילה לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה (הקדוש ברוך הוא ושכינתו), ממש מתייחסת לאקט מיני בינהם.

ההליכה בערוץ הנחל מתחילה באזור בו האבנים בנחל גדולות וחסרות צורה. רק לאחר כמה עשרות קילומטרים לאורך הנחל הן יהפכו לחלוקי נחל עגולים ויפים. שמוליק מדגים כאן את ההבדל בין המפנה הצפוני שבו העצים צפופים, היער טחוב והפרחים הם פרחי חורף: כלניות ורקפות, לבין המפנה הדרומי שבו פרחי אביב צהובים.

לאחר הליכה לא ארוכה, אנחנו מגיעים לחלק הקלאסי של הנחל, שבו מפלים רבים ובריכות רדודות. המים קרים מדי מכדי להיכנס, אבל עדיין נחמד לשכשך בהם רגלים ולעצור למנוחה. החלק הזה מסתיים בבריכות שכווי, ששם מזהיר אותנו עמרי מהחלק השני הקשוח יותר. הוא מציע למי שחושש לחזור איתו ברכב הלוגיסטיקה. לשמחתי כמעט כולם ממשיכים בדרך.

בהפסקת הצהרים משלבים את חברי הקבוצה בהדרכה, והפעם תורי. אני מספר קצת על אבי ועל הקרב על עטרות ונווה יעקב שבו נלחם במלחמת השחרור. לאחר מכן אנחנו ממשיכים בחלק האתגרי יותר של המסלול. מתרחקים מערוץ הנחל שהופך לקניוני, ומתחילים לרדת בסולמות ולהיעזר ביתדות. ההליכה לא פשוטה, אבל כולנו מצליחים לעמוד באתגרים. בסיום הקטע הליכה מנהלתית, אם כי גם היא בנוף יפה, שבסיומה אנחנו גם סוגרים את חבל הארץ השני של השביל: הגליל העליון.

הקטע במספרים

כל קטע של שביל ישראל משלב טבע, מורשת קרב (או אם תרצו: הסכסוך היהודי ערבי) ומורשת יהודית. אבל בקטע מספר 6, שכולו סובב סביב הר מירון, כל החלקים האלה מתבטאים בעוצמה גדולה יותר: אם זה הטבע שבו פסגת הר מירון, שהוא הנקודה הגבוהה ביותר בשביל ישראל (1204 מ׳), אם זה הסכסוך שכולל תיאור קרב שבו דווקא חייל דרוזי (סמל סאלח טאפש) הוא החובש הצל״שניק שתיאור הקרב האחרון שלו משחזר מילה במילה את הבלדה לחובש, ואם זה הישוב מירון ומתחמי קברות המקובלים שבו ובסביבתו.

כמו קו פרשת המים שמחלק את טיפות הגשם הרב שיורד כאן: מי למערב לנחל נריה ומשם לנחל כזיב ולים התיכון, ומי למזרח לנחל עמוד ומשם לכינרת, כך גם המסלול שלנו מחולק לשלושת הנושאים המלווים אותנו: העליה למירון שמוקדשת לטבע, הפסגות של הר מירון והר עפאים המוקדשות לתולדות הסכסוך והירידה שמוקדשת למורשת היהודית.

אנחנו מתחילים את המקטע בעליה לא קלה מבית ספר שדה הר מירון (שכבר לא פעיל). הדרך עוברת בשביל מקסים בתוך יער טבעי. בדרך עצי קטלב אדומים ועצי אלון, שפיזרו על השביל עלים יבשים שמקלים על ההליכה בשביל המעט בוצי. אחרי עליה של 120 מ׳ (בגובה!) אנחנו עוצרים ליד חירבת חומימה. כאן יש מעיין יבש ושלט על סלמנדרות, אבל סלמנדרות אין. יש כאן עץ זית עתיק (עץ המשאלות) בן כמה מאות שנים.

ממשיכים בעליה ומגיעים לחלקה של עצי ארז הלבנון. העצים האלה אינם טבעיים (ניטעו כאן בשנות החמישים), אבל מאוד מרשימים. כדי להעצים את החוויה נשארו סביבם משטחים של שאריות שלג מהסופה שהשתוללה כאן לפני שבוע. להשלמת חוויית הלבנון בהמשך הדרך נפגוש גם את איריס הלבנון פורח. הדרך נפתחת מעט, ואנחנו מגיעים לתצפית יפה לכוון מערב. אפשר לראות את ראש הנקרה בצפון, ועם קצת דמיון גם את הים התיכון.

ממשיכים בעליה מתונה יותר עד לשביל הפיסגה המקיף את הר מירון, ומגיעים לתצפית נוספת, הפעם לכוון צפון. כאן מופיע החרמון המושלג, אבל אפשר גם לראות אבני דרך משביל ישראל שעברנו כבר כמו קרן נפתלי, ונחל דישון שמוסתר ע״י צמחיה צפופה אבל התוואי שלו ברור. לקראת סיום ההליכה בשביל הפיסגה אנחנו פוגשים קבוצת נערות דתיות שספק מטיילות באזור, ספק משתתפות במסיבת טראנס, ואולי הן רק במשימה לחלק נרות שבת לנשים בקבוצה שלנו.

בחניון הפסגה אנחנו עוצרים להפסקת תה, וכאן גם נעשה המעבר הראשון בין חלק הטבע לחלקו של מורשת הקרב. אנחנו נמצאים כאן כמה מטרים מתחת ליב״א של חיל האוויר. רביעית מטוסים המריאה מצפון סוריה, חצתה את לבנון לקראת הפגזה של היב״א בשעה 13:55 ביום הכיפורים של שנת 1973. המטוסים טסו מתחת לאזור הכיסוי של המכ״מים שעל ההר, ורק במזל (או בגלל ענן שהסתיר את ההר) לא פגעו בבסיס. אצלי היב״א קשורה לסיפור אחר: כקצין בתפקיד טכני בחיל האוויר נשלחתי בחודש ינואר קר בתחילת שנות ה-90 למשימה של מספר ימים בבסיס. נסעתי ברכב צבאי ישן (רנו 4 או 5) שכבר ראה ימים טובים יותר, ואחרי לילה קפוא על הפסגה פשוט לא הסכים להתניע. קצין הרכב של הבסיס הסתכל על הרכב בבוז, והעיר משהו על חוסר התחזוקה של הרכבים בקריה. אחר כך, עזר לי להתניע את הרכב ולהגיע בשלום למרכז הארץ.

מכאן המסלול הוא בעיקרו במגמת ירידה, והתחנה הבאה היא האנדרטה לזכר סמל סאלח טאפש מהכפר הדרוזי בית ג׳אן. הכפר הזה נמצא במצב של חוסר יכולת להתרחב או לבנות בגלל שמורת הטבע שמקיפה אותו. תושבי הכפר כולם משרתים בכוחות הבטחון, המשטרה והשב״ס. בצר להם, פנו התושבים לשיטה יהודית משהו של הקמת אנדרטאות לחללי הכפר, כאשר לכל אנדרטה אפשר לסלול דרך הגעה, להקים אזור התכנסות ולאט לאט להכשיר את השטח. כמו שיהודי לא יפנה יהודי, כך גם יהודי לא יפנה אנדרטה של חלל צה״ל.

החלק האחרון של השביל מוביל אותנו לישוב מירון. כאן הירידה די תלולה, ובערך באמצע הדרך, אנחנו רואים סלע גבוה, ספק טבעי ספק שהובא למקום ומכונה כסא אליהו. ענת, חברה בקבוצה, התנדבה לספר לנו קצת על אליהו הנביא כפי שהתבטא בתנ״ך ואחר כך בדברי חז״ל. היא מוציאה ספר תנ״ך עם לשוניות קטנות בצבע אדום ומקריאה משם. אני נזכר ביצחק שלו (אביו של מאיר שלו) שאמר פעם שספר תנ״ך לא צריך להיות נקי ויפה. תנ״ך שרואים שחרשו בו את הארץ צריך להיות מלא בסימניות וקיפולים למראי מקום, ועם פרורי לחם וכתמי מזון ומשקה בין הדפים. התנ״ך של ענת נראה עדיין די חדש, אבל אני אשמח לראות אותו עוד 6 שנים כשנסיים את השביל. אני בטוח שיצחק שלו יהיה גאה בו. את הצד הרוחני אנחנו חותמים באמירת קדיש שהוביל בארי לזכר אביו שנפטר לפני כחודשיים. בכל הזמן הזה קבוצה של אברכים הצטלמה ליד ה״כסא״. הם השתמשו בטלפונים כשרים ומצלמות של פעם. הם גם עישנו ודיברו בקול רם (ביידיש) כל הזמן הזה. אני לא בטוח מי כיבד יותר את המקום, אנחנו או הם?

הקטע במספרים

״שמלה אפורה, חגורה אדומה וסנדלים אדומים״ כך תיאר העיתונאי אמיל פוירשטיין את לורנה וינגייט, אלמנתו של אורד וינגייט לאחר שפגש אותה בבית מלון בתל אביב בסוף חודש מאי של שנת 1948. הסיבה לכתבה בעיתון ידיעות הייתה ארוע שהתרחש כמה שבועות לפני כן, לא רחוק מהמקום שבו אנחנו מתחילים את הקטע הרביעי שלנו בשביל. הליידי וינגייט, כפי שכינה אותה העיתונאי, רצתה להעביר את התנ״ך שהיה של בעלה למגיני רמות נפתלי כדי לעודד את רוחם. מספר התנ״ך הוא שאב את ההשראה להקים את פלוגות הלילה המיוחדות שחלק מהמגינים היו חברים בהן. את התנ״ך היא לא הצליחה להעביר למגינים, אבל כנראה שפתק בכתב ידה כן הגיע אליהם, ועותק שלו עובר עכשיו בינינו המטיילים. היה לה כתב יד יפה וברור, אבל אני רק חושב על המגינים המסכנים שרואים את המטוס חג מעליהם, רצים לפתוח את החבילה ומוצאים בה את הפתק במקום תחמושת וחומרי חבישה לפצועים, או לפחות גרביים להחלפה וקופסת סיגריות.

שמוליק המדריך ממשיך לצטט את הכתבה של פוירשטיין ואחר כך את תיארו של לוי אברהמי המכונה ״אביגדור״, שכנראה היה קרוב יותר אל הארועים בצפון. שניהם מפליגים בתאורי יופיה החיצוני והפנימי של הליידי, וכאן הנשים בקבוצה כבר מתחילות לגחך (״כן בטח, יופי פנימי עניין אותם״) ואילו הגברים מפנטזים על התאורים שהכתבים השמיטו או אולי צונזרו ע״י עורכי העיתון. התנ״ך הגיע בסופו של דבר לנשות המגינים שהועברו ליסוד המעלה לפני תחילת הקרבות ומשם (יחד עם הפתק המקורי) למוזיאון בית שטורמן בעין חרוד.

היום רק התחיל, ואנחנו צועדים על שביל שהוא על הגבול בין ״מהודק היטב״ ל״קצת בוצי״. מצידו האחד של השביל שדות פתוחים בהם רועים עדרי בקר. לצד חלק מהפרות מסתובבים עגלים קטנים שמדי פעם ניגשים לינוק או סתם לחפש הגנה מקבוצות המטיילים שעל השביל. לעגלים יש כתמים שגורמים להם להיראות ״קופי״ של האמא. באחד השדות החקלאי עלה על פטנט: את הטנדר שגורר את עגלת החציר הוא שם על קרוז קונטרול במהירות נמוכה, ובנתיים הוא הולך עם קלשון מאחורי העגלה ומפזר לפרות חציר טרי. הטנדר גם יודע לקחת את הסיבוב בקצה השדה כדי לא להתנגש בגדר. ממש רכב אוטונומי.

אנחנו מטפסים לקראת שיאו (לפחות מבחינת הגובה) של הקטע: קרן נפתלי. בדרך עוברים ליד כרמים וליד אחד מהם יש שלט גדול ״יקבי הגולן״. אם בצרפת שמפניה שלא יוצרה במחוז שמפיין היא סתם יין מבעבע, במדינת ישראל גם אזור מזרח הגליל העליון יכול להיחשב רמת הגולן. מקרן נפתלי תצפית יפה (ומבחינתו אחרונה) לכיוון עמק החולה, כי מכאן אנחנו מפסיקים את ההליכה דרומה ופונים מערבה ופנימה לגליל העליון. שמוליק הסביר לנו בתחילת היום שאנחנו במרחק שלושה ימי הליכה (לא רצופים!) מהר מירון, ומכאן כבר אפשר להאמין לזה.

יורדים מקרן נפתלי וחוצים את בקעת יחמור. עליה קצרה מכאן מגלה לנו את נחל דישון שאליו נרד עוד מעט. כדי להיפרד מנוף עמק החולה, אנחנו שומעים את השיר העגורים שכתב דן אלמגור בהשראת השיר ״אל הציפור״ של ביאליק. שמוליק מנסה להקריא לנו את שלום רב שובך בהגיה האשכנזית, אבל מהר מאוד נשבר ועובר להגיה הישראלית. בשמיים מופיע נשר, שאמנם לא בא מארצות החום אבל תמיד טוב לראות ציפור מרשימה כזאת בטבע. על רקע בקעת יחמור, אנחנו שומעים את הסיפור על הברחת היחמורים מאירן כמה ימים לפני נפילת משטרו של השאה. מסתבר שאחיו של השאה חשק בקרני יעל גדול שיקשטו את ביתו. הוא הורשה לצוד יעל זקן, ובתמורה ישראל ביקשה זוג יחמורים שכבר נכחדו מישראל אבל נותרו במספרים קטנים מאוד בטבע באירן ובגן החיות הפרטי של השאה. היחמורים התרבו בארץ בתחילה בחי-בר בכרמל ועכשיו מוחזרים לטבע בהדרגה.

מכאן יורדים בירידה תלולה לערוץ נחל דישון, ותוך פחות מחצי שעה הליכה הנוף הופך לנוף ״קלאסי״ של הגליל העליון: הרים גבוהים יותר שעליהם צומח חורש טבעי, ערוץ נחל רחב, ובעיקר ירידה של 3-4 מעלות - כנראה בגלל הצל של ההרים והצמיחה הצפופה. אחרי עצירה לצהרים ולתמונה הקבוצתית המסורתית, שכבר לאף אחד אין כח אז עושים אותה בישיבה, ממשיכים לאורך הערוץ של נחל דישון. לקראת סוף המסלול מצפה לנו חלקה גדולה ובה פורחים עשרות נרקיסים. כבר סוף העונה עבורם, אבל הריח עדיין חזק והמראה תמיד יפה.

הקטע במספרים

בקטע השלישי של השביל מקבל את פנינו צוות חדש. אבי שהוא גם הבעלים והמנהל של על-השביל הוא ה״שמוליק״ (מדריך) להיום, ודריה היא ה״עמרי״ (אחראית לוגיסטיקה).

אנחנו מתחילים מעט מחוץ לשביל באזור שנקרא נקיקי יפתח, ליד קיבוץ יפתח. זהו אזור קטן יחסית, אבל משופע בסלעי גיר שהמים חצבו לתצורה מיוחדת. את פני הראשונים מהקבוצה מקבלים שלושה שפני סלע. אחר-כך השפנים יברחו כאשר שאר הקבוצה תצטרף.

את תצורת הסלעים הזאת נפגוש בהמשך היום בנחל קֶדֶש, אבל בנתיים אנחנו ממשיכים בשביל שלוקח אותנו בתוך חורש טבעי עד למקום שבו בקעת החולה מצד אחד והחרמון מהצד השני נגלים במלוא תפארתם. כאן אנחנו מתחברים לסימון שביל ישראל ועוברים ליד חוות משכנות הרועים.

לא רחוק מכאן מתחת לאלון תבור ענק, אבי מספר את הסיפור על חנניה, הבעלים של החווה, ואיך הוא קיבל את החזקה על הקרקע. זה סיפור שמשלב חוצפה ישראלית, חוסר אונים (ישראלי אף הוא), וסוף טוב כי חנניה הוא היום אחד ממלאכי השביל. כאן אנחנו גם מקבלים הסבר על ההבדל בין עמק לבקעה: בקעה נוצרה משבר/בקע כמו השבר הסורי אפריקאי ולכן גם שאר האזורים הנמוכים בשבר הם בעצם בקעה (בקעת הירדן, בקעת החולה, בקעת הכנרת).

אנחנו ממשיכים לכוון נחל קדש. כאן השביל מתרחב ובעקבות הגשמים האחרונים מתחיל להראות צמיחה ירוקה רעננה. גם סתוונית צומחות ממש על השביל, ואנחנו משתדלים לא לרמוס אותן. לצד השביל כבר פורחות רקפות.

הנוף שוב נפתח ואבי מספר לנו ספק סיפור אמיתי ספק אגדה על נסים בכור אלחדיף, המוכתר של יסוד המעלה שפתר סיכסוך בין שני נכבדים בדרך דומה לשלמה המלך. הסיפור ממחיש שפעם אגם החולה היה אגם רציני שניתן היה לשוט בו בסירה, ולא האגמון שאנחנו רואים היום מהתצפית. אנחנו גם שומעים את הסיפור על בן-גוריון שטען לפני ייבוש האגם שהכבול הציוני לא ישרף (ספויילר: הוא נשרף) ועל התוכניות להציף את האגם מחדש על חלק מאדמות כפר גלעדי כי היום תיירות מכניסה הרבה יותר מחקלאות.

ממשיכים בהליכה בשביל הרחב עד שנגלית לנו מצודת כח. עוד נשמע על הקרב שהיה כאן בהמשך, אבל קודם כל אנחנו מקבלים הסבר על נקודת השבירה של הרבה מטיילים בשביל דווקא כאן. למה שבירה? כי מפה המצודה נראית מאוד קרובה (כ-300 מ׳ בקו אווירי) אבל כדי להגיע אליה צריך להשלים את הירידה (והעליה!) של נחל קֶדֶש. ומי שהתחיל את הקטע השני בתל-חי והגיע לכאן בשעות אחר הצהרים המאוחרות, ימצא את עצמו באמצע הנחל כאשר החשיכה כבר יורדת. אבל אנחנו לא התחלנו היום בתל-חי, אלא ביפתח ויכולים להתחיל את הירידה לנחל (אחרי התה המצויין של דריה) בשעה מוקדמת הרבה יותר.

נחל קֶדֶש (ולא קָדֵש שהיא תצורת הסמיכות) נקרא על שם הישוב קֶדֶש שהיה אחד מערי המקלט בקצה נחלת נפתלי. אגן הניקוז של הנחל לא גדול, אבל הגשם בכל זאת יצר בסלעי הגיר חורים וחריצים רבים שגרמו לחלקי סלע ליפול לתוכו. הירידה אל הנחל לא קלה, אבל בעזרת יתדות וסיוע הדדי אנחנו משלימים את הירידה באחד היובלים שלו והעליה ביובל השני. ללא ספק, ההליכה בנחל היא החלק היפה ביותר במקטע הזה. בקצה העליה עובר אותנו בחור יהודי מניו יורק שעושה את המסלול מהחרמון לירושלים. עם כל הבית על הגב וגיטרה ביד הוא עובר אותנו בנגינה וממשיך הלאה. כל הכבוד!

מתקרבים למצודת כח, וכאן בשביל הפלמ״ח אנחנו פוגשים בשלטים שמציינים את שמות 22 חברי הפלמ״ח שנפלו באחד הנסיונות לכיבוש המבצר הבריטי לשעבר מידי הערבים ב-1948. אחרי ההליכה בשביל אנחנו מתיישבים לא רחוק מאתר ההנצחה של לוחמי הפלמ״ח ומפקדם דוד צ׳רקסקי, שעליו כתב חיים חפר את השיר דודו. דריה מגישה לנו עוד קפה מהפינג׳אן (טוב, קומקום מהגזיה) ואבי ממשיך בסיפור כיבוש מצודת כח לפני ואחרי נפילת אנשי הפלמ״ח. בסה״כ נפלו עוד 4 לוחמים קודם לקרב הזה ו-2 אחריו ובסה״כ 28 (בגימטריה כח) ומכאן שם המקום וגם שם צומת כח, עם סניף ארומה הידוע.

חוצים את הכביש ומגיעים לנבי יושע. זהו ישוב מוסלמי שיעי נטוש שכולל מתחם קבר שמיוחס ליהושע בן נון. ליד הקבר אלה אטלנטית גדולה שמכוסה במה שנראה כמו פירות מפתים אדומים וגדולים, אבל בעצם הם עפצים שנוצרו ע״י הכנימה עפצית וורטהיים.

עוד דרך לא ארוכה מובילה לסיום הקטע במרפסת תצפית מרהיבה על עמק (סליחה: בקעת) החולה ליד רמות נפתלי. השמש כבר מאחורינו והנוף הרבה יותר ברור לעומת האובך בבוקר. כאן גם נקבל שיעורי בית לקראת המשך המסלול: להיכנס לכושר ע״י עליה וירידה ברגל של 20 קומות, ואחר כך להעלות ל-30 קומות. מזכיר לי את ״אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט מגביר״ של ״מבצע סבתא״.

הקטע במספרים

למקטע השני של השביל אנחנו נפגשים בחניה ליד פסל האריה השואג בתל-חי. את ראשו של האריה אפשר לראות מציץ מעבר לחומה, אבל אנחנו נפגוש אותו במלוא הדרו רק בסוף היום. כמו שעמרי הסביר לנו בכניסה לשמורת נחל שניר, את השביל אנחנו לא עושים לפי כללי ה EFI - Every F***ing Inch. זה אומר שלא תמיד נתחיל בנקודת הסיום של המקטע הקודם, ולא תמיד נתקדם מצפון לדרום. במקטע השני אנחנו כבר מיישמים את זה, כי את המסלול נעשה בכוון ההפוך: מיפתח ועד תל-חי.

לנקודת ההתחלה אנחנו מגיעים באוטובוס שמאורגן ע״י על-השביל וכמו שהובטח לנו יוצא (כמעט) בזמן. בדרך שמוליק מסביר לנו שמקור השם הישוב מרגליות שאנחנו עוברים בסמוך לו הוא לזכר ביתו של חיים קלווריסקי שנקראה מרגלית, ומתה ממלריה. לאחר מותה, הוסיף את השם מרגליות לשמו. את קלווריסקי נפגוש יותר מאוחר במסלול: הוא זה שרכש את אדמות אצבע הגליל שעליהם הוקמו הישובים מטולה, כפר גלעדי וחמארה. גבול לבנון עובר במרחק מטרים ספורים מהכביש כאן, ומאחוריו רואים את הכפרים הלבנוניים.

יורדים מהאוטובוס ומיד יוצאים לדרך. השביל היום ברובו רחב וחלקו הוא בעצם כביש פנימי סלול. די מוקדם בשלב ההליכה נגלה לנו נוף מרהיב של עמק החולה מדרום, וקרית שמונה ואצבע הגליל מצפון. ממול הרי הגולן, ואנחנו מקבלים הסבר על ההרים אביטל ובנטל ואיך להבחין בינהם: אביטל הוא הגבוה בינהם (ולכן הוא האב) ובנטל הוא הנמוך והעגול יותר. בתזמון מופלא, טרקטור מתחיל לחרוש את האדמה שליד צומת גומא שמתחתנו, ואנחנו מרגישים כמו בתמונה על הקיר בשיר שיעור מולדת.

נכנסים לקצב הליכה ובעצירה הבאה אנחנו כבר בתוך יער קרית שמונה. היער הוא יער אורנים נטוע, ולפני מספר שבועות פרצה בו שריפה - כנראה מהצתה. שמוליק מסביר לנו שקק״ל כבר לא שותלת אורנים חדשים, ובמקרה של שרפה משאירים את העצים השרופים בשטח ונותנים ליער להתחדש, ובאמת רואים עדויות לכך בשטח. ממשיכים בדרך, ועוברים מתחת לרכבל שמחבר את קריית שמונה לקיבוץ מנרה, שנמצא על מצוק רמים. כאן המקום לעצירה נוספת שבה נקבל סקירה גאולוגית קצרה על שלושה סוגי סלעים: סלעי יסוד שמהם בנויה ליבת כדור הארץ, ואפשר לראותם בגולן שמולנו בדמות סלעי הבזלת; סלעי משקע שנוצרו כתוצאה מדחיסת החומר בקרקעית הים; וסלעי חול שנראים על המצוק מאחורינו בצבע אדום והם נוצרו כתוצאה ממשקעים שהצטברו בתחתית אגמים. בעבר נעשה כאן נסיון לכרות את החול הזה להפקת ברזל, אך הוא נכשל וציוד הכריה ננטש על ההר.

מכאן והלאה המסלול מתכנס לכוון תל-חי וכך גם התיאורים של שמוליק המדריך. בעצירת הנוף האחרונה אנחנו שומעים על הקרב בתל-חי. הרקע לאירועים היה בחלוקת המזרח התיכון בין הבריטים לצרפתים כחלק מהסכמי סייקס-פיקו. לבריטים היה חשוב לשלוט במפרץ חיפה, ומשם מתחו קו מזרחה. כתוצאה מזה איזור אצבע הגליל עבר לשלטון הצרפתי, ואלו לא ממש שלטו כאן. הקרב התחיל בזה שחבורת ערבים מהאזור בראשות כאמל אל חוסיין נכנסו לחצר תל-חי כי חשבו שמתחבאים שם חיילים צרפתיים. מכאן, וכתוצאה של שורה של תקלות וחוסר תיאום נהרגו שישה ממגני תל-חי ובהם יוסף טרומפלדור. הישוב בישראל שלא רצה להודות בתקלות האלה (החל בשער שבור שלא תוקן, עבור בחוסר אספקת רובים ותחמושת, ועד חוסר תיאום בין המגינים, עד כדי כך שהשמות הפרטיים של שניים מהם: שרף וטוקר לא נודעו אלא רק שנים אחר-כך), הפך את הסיפור למיתוס של גבורה: הוקמה אנדרטת האריה השואג המפוארת; הוכרז יום זיכרון מיוחד בי״א באדר; ודורות של חניכי תנועות הנוער עלו לתל-חי ונשבעו ליד האנדרטה. נכתבה גם תפילה מיוחדת ע״י ברל כצנלסון שחלקים רבים ממנה נשארו כלשונם לתפילת יזכור המודרנית:

יזכּוֹר ישׂראל ויתבּרך בּזרעוֹ ויֶאבל על זיו העלוּמים וחמדת-הגבוּרה וּקדוּשת-הרצוֹן וּמסירוּת-הנפש אשר נספּוּ בּמערכה הכּבדה.

עוד הליכה קצרה ואנחנו עוצרים להפסקת צהרים. עמרי, שמלווה אותנו כל הדרך, כבר מוכן עם הקפה השחור, ולאחר הארוחה אנחנו עושים סבב היכרות. גם כדי להכיר קצת יותר אחד את השני וגם כדי לעזור בשיתוף נסיעות למקטעים הבאים. בקבוצה יש חברים מכל הארץ: תל אביב וחיפה; רעננה, מודיעין, ראש העין ונס ציונה; וגם ממושב תאשור בדרום ושמשית בצפון. כירושלמי לשעבר, חבל לי שהיא לא מיוצגת.

אנחנו כבר קרובים לסוף המקטע, וכאן אנחנו יורדים מהחלק הסלול אל דרך צרה יותר שנקראת שביל הפצועים. בשביל הזה נלקח טרומפלדור הפצוע מחצר תל-חי לכפר גלעדי על שמיכה בגשם שוטף, וכאן פגש אותו ד״ר גרי שלא הספיק לטפל בו, אלא רק לשאול לשלומו ולשמוע את המשפט שגם הוא הפך למיתוס: ״אין דבר, טוב למות בעד ארצנו״. למרות נסיונות של ציניקנים בשנות השמונים לפקפק באמיתות המשפט הזה, נראה שבכל זאת הוא קרוב לאמת: גם לפי עדויות בלתי תלויות של מספר אנשים ששמעו אותו; גם בגלל חיבתו של טרומפלדור לביטוי ״אין דבר״; וגם בגלל מכתבים שכתב ובהם נוסחים דומים, כמו במכתב שכתב לשמואל אחיו (שאותו מקריא שמואל המדריך שלנו):

״אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים. מאמין אני יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותי שלי, בארצי שלי. ולא יאמר לי איש: לך לך נבזה, זר הנך בארץ זאת. ואם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותי וזכויותי. ואם אפול בקרב - מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל.״

את סופו של המשפט נמצא גם חרוט על פסל האריה השואג, שהוא בעצם אבן המצבה לטרומפלדור וחבריו וחברותיו לנשק שקבורים שם בקבר אחים. כאן אנחנו מסיימים את המקטע בתמונה הקבוצתית.

אני רוצה לסיים בסיפור אישי: סבתי שרה מרגובסקי זיכרונה לברכה נולדה במטולה, בת לדור המייסדים של המושבה. שני הוריה נפטרו, ודודה הגיע לעזור במשק. בשניים במרץ 1920 בהיותה בת 14, ראה הדוד את העשן המיתמר מעל חצר תל-חי שנשרפה ע״י אנשי כפר גלעדי אחרי שננטשה. הדוד העיר את המשפחה בקריאות ״חמארה בוערת, חמארה בוערת!״. הוא נשאר להגן על מטולה ושלח את סבתי עם שני אחיה הקטנים לצידון, לשם נמלטו שאר תושבי מטולה. לחלק מהתושבים היו עגלות וסוסים, אבל הם סרבו לעזור לשלושת הילדים הקטנים, והם המשיכו ברגל עד שהגיעו לבית כנסת בצידון. משם עברו לצור ומשם לעכו, שם סוף סוף זכו לישון במיטה.

אני לא יודע אם סבתי הכירה את טרומפלדור או שמעה עליו בחייו, אבל אין לי ספק שרוח החלוציות מצד אחד, וגישת ה״אין דבר״ מהצד השני, תמיד היו לנגד עניה: בין אם זה בצורך לעבוד בכל עבודה שהיא (חלוציות יותר כמו סלילת כבישים, וחלוציות פחות כמו ניקוי בתים), ובין אם זה בהתגברות על קשיים רבים תמיד בחיוך ובאופטימיות. גידלה שני ילדים, וזכתה לנכדים ונינים בימי חייה. נפטרה בשיבה טובה בגיל 93, צלולה ועצמאית עד יומה האחרון.

הקטע במספרים

מתחילים בעצם בקטע לא רשמי מבית אוסישקין בקיבוץ דן. הקטע הזה הוצא מהשביל הרשמי לפני שנה בגלל שחלק ממנו עובר על כביש מסוכן, והשביל רשמית מתחיל עכשיו בתל-חי.

בכל זאת, אנחנו מתחילים בקטע זה, ועל האזור המסוכן נדלג. נפגשים ליד השער המפורסם, מקבלים את הציוד שהזמנו (חולצה, מקלות הליכה וספל רב פעמי) ויוצאים לדרך. הטיול מנוהל ע״י חברת על-השביל והיום נכיר את עמרי האחראי על הלוגיסטיקה ואת שמוליק (שמואל יוסף, אבל לא עגנון) המדריך. עומרי מאוד מתרגש וחלק מההתרגשות עוברת גם אלינו. בקבוצה כ-40 איש, רובם זוגות בגילאי 30 עד פנסיה. עוד לא עשינו סבב הכרות רשמי, אז רק בעוד חודש נדע קצת יותר עליהם.

אחרי הקפצת חלק מהרכבים לסיום בגן הצפון ותדריך קצר, יוצאים לדרך. ההתחלה עוברת בדרך עפר רחבה ומדי פעם חוצים אותנו כלי רכב וטרקטרונים. נקווה שבהמשך נראה פחות מהם.

עצירה ראשונה מחוץ לאתר ארכיאולוגי בתל דן. שמוליק המדריך מסביר בהתרגשות על ממצא שהתגלה כאן לפני כ-30 שנה עם המילים ״בית דוד״ וגרם לטובי הפרופסורים בארץ להרבה כאב ראש. לי לא ממש ברורה המהומה, אבל בנתיים נניח לזה. כאן גם נגיע לשתי נקודות ״שיא״ בשביל: הנקודה הכי מזרחית ומעט אחריה הנקודה הכי צפונית. חידה למשתתפים: מה הנקודה הכי מערבית? מנסים לנחש אבל לא ממש מצליחים.

בדרך עוברים אותנו שני שביליסטים אמיתיים עם חצי בית על הגב ואנחנו מאחלים להם בהצלחה וקצת מקנאים. בדרכים הרחבות המדריך מוביל בקצב יחסית מהיר (כ-4-5 קמ״ש) אבל יש הרבה עצירות בדרך. הקטע הזה (בוודאי אחרי הקיצור) נחשב קל, ועמרי מדגיש כמה פעמים במהלך היום שמי שהתקשה היום אז זה כנראה לא בשבילו. בעצירה הבאה מתחת לעץ שיזף אנחנו מקבלים הסברים על הר החרמון שמאחורינו, ועל מקור השם (חרם - קדוש) בגלל ברית בין הבתרים שלפי המסורת התרחשה לא רחוק מאיתנו, ועכשיו נמצאת בשטח צבאי סגור. מקבלים גם הסבר על השבר הסורי-אפריקאי והשיזף שהגיע מאפריקה; על קו צינור הנפט שעבר בגולן; ועל ומה בעצם עושים עם כל המים שזורמים בנחל דן שמתחילים את דרכם כמים הכי טהורים כמעט בעולם, וגומרים בכינרת אחרי שסחפו אליהם את כל חומרי ההדברה והדישון בשדות של החולה. לא נעים.

חוצים נחל קטן וממשיכים לכיוון החצבאני (נחל שניר). קצת לפני הכניסה לשמורה אנחנו עוצרים ליד עץ אקליפטוס ענק ומקבלים הסבר על הכפר רג׳ר שנמצא בהמשך הדרך וחציו בישראל וחציו בלבנון. עדיין ליד העץ שמוליק מקריא קטע ״שכתב המשורר לפני 2000 שנה״:

עַל־כֵּ֗ן אֶ֭זְכָּרְךָ מֵאֶ֣רֶץ יַרְדֵּ֑ן וְ֝חֶרְמוֹנִ֗ים מֵהַ֥ר מִצְעָֽר׃
תְּהוֹם־אֶל־תְּה֣וֹם ק֭וֹרֵא לְק֣וֹל צִנּוֹרֶ֑יךָ
כָּֽל־מִשְׁבָּרֶ֥יךָ וְ֝גַלֶּ֗יךָ עָלַ֥י עָבָֽרוּ׃

אני תוהה מי המשורר, אבל לא שואל, ומי שכן שואלת זוכה מיד לתשובה שזה קטע מתהילים והמשורר הוא כמובן דוד מלך. קצת מביך, אבל כולנו נלמד קצת יותר על המקורות במסע הזה, וזו התחלה טובה.

החלק האחרון של השביל להיום עובר בשמורת נחל שניר. כמו שאמרתי, לקבוצה יש צוות לוגיסטיקה כך שאיסוף כרטיסי המטמון והתשלום למי שאין נעשה מראש, ואנחנו לא מתעכבים. עוצרים לצהרים וכוס תה צמחים שהוכן עבורנו ואז מתחילים בחלק הכי נחמד להיום (ואולי בשביל בכלל): הליכה במים בתוך הנחל. ההליכה כאן לא ארוכה, אבל צריך להיזהר לא להחליק. אחרי שהנחל מתרחב ונרגע קצת אנחנו עוצרים לטבילה יותר משמעותית. לאורך היום ליוותה אותנו דמות מסתורית שקיבלנו עליה רמזים לאורך הדרך. הזוכה שניחש נכון מקבל פרס: מקל עץ שגולף למקל הליכה.

מגיעים לגן הצפון שם מחכות לנו המכוניות שהוקפצו בבוקר. הרדיו ברכב שלוקח אותי להתחלה מנגן את ״ערימה של חברה״ ואני מתחיל לעכל את זה שמסע של שש שנים התחיל היום.

הקטע במספרים